פוסט נוסף מאת סיון ליבוביץ

כשהייתי בת 25 סיימתי את התואר הראשון שלי במדעי ההתנהגות,
והעבודה הראשונה הרצינית שלי של "גדולים" היתה בחברת ביטוח איילון.
לא יודעת איך הגעתי ממדעי ההתנהגות לשם אבל כל כך רציתי כבר להתחיל לעבוד שהסכמתי למה שנקרה בדרכי.
אהבתי לקום בבוקר לעבודה, להתארגן ולהתפנפן, אז הייתי הרבה יותר בסטייל של עקבים ולק ג'ל, היום טיפל'ה פחות אבל זה לא קשור לפוסט. בקיצור, אהבתי שם את החברים שהיו לי, את הצחוקים, לא זכורה לי כזאת תקופה שצחקתי כל כך הרבה בעבודה יחד עם שאר העובדים שהיו חברים שלי, כי מה הקשר בין פנסיה לצחוקים אבל זה מה שהיה… היום עם הגירעון האקטוארי (שהסברתי עליו כבר בפוסט הקודם) זה הרבה יותר קרוב לבכי…
עם הזמן כשעבדתי שם, למדתי הרבה על הפנסיה וכמה זה חשוב אבל הרגשתי שמיציתי ואני לא בתחום שמתאים לי. זה סגנון עבודה מאוד מונוטוני מול המחשב וטבלאות אקסל שפחות התחברתי אליו במיוחד כשהייתי צריכה לבצע זאת במשך 9 שעות עבודה ביום.
לאחר שנתיים התפטרתי והתחלתי את דרכי בתחום ההדרכה ולאחר מכן בטיפול. זה קטע שהיום שאני כבר מטפלת ויועצת זוגית, מצאתי שוב את דרכי חזרה לטבלאות האקסל האלה בתכנית האימון והייעוץ לניהול ההון האישי בסוד הכסף עם גיל אורלי, ואני מוצאת את הדרך לשלב בין שני העולמות.
בזמנו חשבתי לעצמי מה הפאקינג קשר שמצאתי את עצמי עובדת בחברת פנסיה, והיום אני רואה שדברים לא קורים סתם ואיך שהגלגל מסתובב…
בתמונה אני בת 27 ביום האחרון שלי בחברת הביטוח איילון?